חנה ויוסף אחרי המלחמה
מתוך דברי ההקדמה של חנה גורנשטיין (לבית פיטרמן) בספר "פרטיזן" - את ההקדמה בשלמותה ניתן לקרוא בספר
שנינו, יוסף ואני, איבדנו את כל משפחותינו ורצינו להתחיל חיים חדשים.
רצינו להקים משפחה, להרגיש שייכים. התחתנו בווינה בל"ג בעומר 1947 היינו
צעירים תאווי חיים ומאוהבים בעיר הגדולה, רצינו להשלים את הנעורים שהפסדנו
בשנות המלחמה. נשפים, תיאטרון, אופרה - הכל. טוב היה לנו ביחד.
יוסף הצליח מאוד בווינה. הוא היה שותף בבית כל-בו גדול בעיר, אך לא רצה להישאר שם, יעדו היה ארץ ישראל.
דודי שלח לנו ויזה לארה"ב, אך הוא סירב: "אני לא
רוצה לחיות בין גויים", אמר.
המטרה היתה ארץ ישראל. ב-1949 נולדה לנו בת, בֶּלִי, והפכנו למשפחה ממש, וב-1952 עלינו ארצה. נחשבנו לעליית רווחה.
הגענו עם מכונית וליפט גדול שהכיל רכוש רב.
התחלנו בבניית בית בארץ וב-1954 נולדה בתנו השנייה, אריאלה.
ע
ע
ע
בשנת 2000
הבית ברח' פתחיה 17 - 1955
העלייה והחיים בארץ היו רצופי אכזבות מאנשים ומוסדות. יוסף לא היה רגיל לביורוקרטיה ולכלכלה המכוונת מלמעלה.
הכל היה לו זר: השפה, אורח החיים והתלושים של שנות הצנע.
ביתנו שבשיכון דן נבנה.
בנינו בית בישראל ונטענו בה עצים, יוסף, למרות כל הקשיים, היה תמיד אופטימי:
"זו הארץ שלנו" - נהג לומר, ולכן היה לו חשוב לתרום לפיתוחה וכך, ב-1961, הקים עם שותף את "פולילק"
מפעל לצבעים, ובעצם מפעל חייו.
ע
ע
ישראל קיסר (מזכ"ל ההסתדרות) במפעל "פולילק"
בניגוד למפעלים אחרים, אפילו פרטיים, לא קיבל "פולילק" כל תמיכה
או עזרה מהמדינה.
יוסף טען שבא לארץ כדי לתת ולא כדי לקחת.
יוסף לא היה מנהל של עניבה וחליפה, אלא מנהל עובד.
זה היה סוד קסמו של המפעל גם לעובדים בו.
היתה זהות מוחלטת בין המנהל למפעל.
ע