אני חנק'ה גורנשטיין לבית פיטרמן
ביתם של שרה ומאיר פיטרמן זיכרונם לברכה, נולדתי בלוצק.כל משפחתי הושמדה עם חיסול הגטו ואני הניצולה היחידה.
הזיכרון החד ביותר שטבוע בי מחיסול הגטו, כפי שכתבתי בספר לוצק, הוא הניגוד הצורם שבין החומות ומחוץ לחומות הגטו :"הצצתי דרך סדק בגג אל הצד הארי. היה זה יום ראשון. ליד הקתדרלה הסתובבו בנות פולניות, לבושות מחלצות, בידיהן ספרי התפילה ועיניהן קרנו בזיו עלומים. ריבונו של עולם, איזו תהום מבדילה בינינו. אנו שוכבים ממול, חלשים, עייפים, רעבים ומפוחדים מצפים למוות ומהצד השני זיו הנעורים מתהלך על שתיים".
ביום התשיעי לחיסול הגטו עלו אוקראינים ותפסו את הורי. אני נשארתי עם אחותי ואחי הקטנים. לאחר זמן מה ירדתי לראות לאן לקחו את הורי. למראי טעו האוקראינים לחשוב שאני שיקסה וגרשו אותי אל מחוץ לגטו. חזרתי בערב לחפש את אחותי ואחי אך הם כבר לא היו.
מראי היה דרכוני לחיים. יצאתי מהגטו והלכתי למזכירת התיכון שבו למדתי לבקש עזרה. היא השיגה לי, דרך כומר הגימנסיה, תעודת לידה של בת לאצולה הפולנית והוא אמר לה שאצא מלוצק כדי שלא יכירו אותי.
הגעתי לקובל שם התאכסנתי, בזהותי הבדויה, אצל משפחה פולנית אנטישמית. זו היתה תקופה קשה מאוד שכן חששתי כל הזמן שזהותי תחשף. פחדתי לישון בלילה פן אומר מתוך שנתי "ממה" ותוסגר זהותי היהודית.
כך ביליתי את לילותי ערה ואת ימי בשינה. הכנסייה היתה מקום מפלטי ולהם אמרתי שאני מתפללת לשלומה של משפחתי שהוגלתה ע"י הסובייטים לסיביר. ההסבר התקבל על דעתם.
בפברואר 1944 נכנס הצבא האדום ללוצק ואני יכולתי לחזור הביתה. לבית שבו אף אחד לא חיכה לי. לוצק שמלפני המלחמה נשארה רק בזכרונו של כל אחד מאתנו, הניצולים.
אני נושאת עימי את כבודו וזיכרונו של בעלי, יוסף גורנשטיין זכרונו לברכה, בנם של אריה ובלה זכרונם לברכה, יליד קלייבן. כל משפחתו הושמדה וגם הוא היה הניצול היחיד.
יוסף ברח ליערות וחבר ליהודים אחרים שברחו מההשמדה וניסו להתארגן כפרטיזנים.
כקבוצה הם פגשו את חטיבת קובפאק הידועה הצטרפו אליה והפכו פרטיזנים ולוחמי חופש אמיתיים. יוסף נודע בחטיבה בזכות אומץ ליבו והיה היהודי היחיד שקיבל דרגת קצונה ואת אות קרסנובו זנמיניה של הצבא האדום על מעשי גבורה תחת אש אויב.
"פרטיזן" – כך הוצג בפני יוסיף בלבוב 1945. זה היה חלק מהקסם.
יוסיף ואני התחתנו ב1947- ועלינו ארצה ב-1952.
כאן, בישראל, בהיותו ציוני, רצה לבנות בארצנו החדשה. "זו הארץ שלנו" – נהג לומר ברגעים קשים – ולכן היה לו חשוב לתרום לפיתוחה וכך הקים בשנת 1961 את מפעל "פולילק" – מפעל חייו.
ולמרות זאת, לפני מותו ביקש שעל מצבתו ייחרתו המילים "לוחם בנאצים" ואלה בלבד.
לוצק (לוטסק) 
קישור למפת גוגל
שוכנת
על גדות נהר הסטיר. נוסדה בשנת 1000 והקהילה היהודית בה היא אחת העתיקות
בפלך ווהלין, יש עדויות מאז המאה ה-12. היהודים מוזכרים בכתב הזכויות משנת
1432. בפרעות ת"ח-ת"ט (1648/9) נהרסו שני שלישים מבתי היהודים בלוצק.
קהילת לוצק הייתה אחת מארבע הקהילות היהודיות הראשיות בווהלין.
בשנת
1795, עם חלוקת פולין השלישית, עברה לוצק להיות תחת שלטון
רוסי. לפי מפקד בשנת 1847 חיו במחוז לוצק 12,417 יהודים, מתוכם 5,010 בלוצק
גופא. בשנת 1898 חיו בלוצק גופא 15,125 יהודים.
היה בה בית כנסת
אחד גדול, שהוקם ליד המבצר. המלך, זיגמונט ה-3, התנה את מתן הרישיון להקים
בית כנסת של לבנים, שהבנין יהיה חלק מהמבצר ועל גגו יותקנו 4 תותחים. התנועה הציונית חדרה ללוצק כבר בראשית צמיחתה.
(מקור: ילקוט ווהלין)
ב-1939 היו בלוצק כ-20,000 יהודים. היו בה בית חולים יהודי, ארגוני סעד ורפואה ובתי ספר יהודיים.
בהסכם
ריבנטרופ-מולוטוב נמסרו שטחי מזרח פולין, ובהם פלך ווהלין, לידי ברית
המועצות והשלטונות הסובייטיים פזרו את הארגונים היהודיים והלאימו מפעלים
פרטיים. בעקבות מבצע ברברוסה נכנס הצבא הנאצי ללוצק ב-26 ליוני 1941.
בקיץ 1941 רוכזו יהודי לוצק בגטו. בקיץ 1942 החל רצח היהודים ביריות לבורות שהוכנו מראש.
לוצק שוחררה על ידי הצבא האדום באביב 1944.
150 איש שרדו
מכאן ניתן לקרוא מספר מסמכים הקשורים לחנק'ה, פרטי חיים, זכונות ומסמכים המאפשרים לנו להכיר אך מעט את פועלה ונתיב חייה
כ
• זיכרונותיה של חנק'ה - ממלחמת העולם ותקופת השואה - 
לחץ על מנת לפתוח את הקובץ
• נאומה של חנה גורנשטיין באזכרה של יוצאי לוצק, 1981 - בכתב ידו של אבי - לחץ על מנת לפתוח את הקובץ
• פרופיל חנה גורנשטיין - במוזאון השואה בוושינגטון - לחץ על מנת לפתוח את הקובץ
כ
כ